השבוע נדרשנו להיות מעורבים בהתנהלות הבת שלנו בבית הספר. הילדים שלנו כבר גדולים ומאוד עצמאיים כך שלרוב לא נדרשת התערבות. מידי פעם קורה משהו ואז פונים אלינו. לשמחתי זה ממש לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה בדרך כלל יש משהו מאחורי הקלעים שאני לא מודע אליו.
הבת מאוד אקטיבית בפעילויות בית הספר ולוקחת על עצמה הרבה מטלות. לאחרונה הרגשנו שהיא מעמיסה על עצמה יותר ממה שהיא מסוגלת והפצרנו בה לצמצם את הפעילות. היא המשיכה בשלה, והעומס הלך וגאה, עד שהגיעה נקודת פיצוץ בדמות פניה מאחד המורים שלא מרוצה מהתנהגותה.
ישבנו לשוחח והרגשנו שיש משהו ברקע. בהתחלה היא לא היתה מוכנה לשתף, אבל המשכנו, לחצנו, לא ויתרנו, עד שהיא התחילה לשפוך.
לפני כחצי שנה סבא שלה נהרג בתאונת דרכים. כולנו עברנו תקופה לא קלה, כל אחד מאיתנו התמודד בדרכו הוא, והיא במובן מסוים נשארה לבדה להתמודד עם הכאב. היא לא שיתפה אותנו כי לא רצתה להעמיס עלינו, וכנראה גם לא מצאה דרך לשתף את חבריה. אנחנו מצידנו לא ידענו ולא ראינו מה עובר עליה כך שלמעשה חצי שנה היא הסתובבה עם קושי, שידרה ״עסקים כרגיל״, ואף אחד לא שם לב למה שהתחולל אצלה בפנים. ברגע שהדברים יצאו החוצה נוצרה שיחה, נוצר שיתוף, נוצר איוורור, ואני מרגיש ששאר הדברים נהיו קלים יותר.
אני עדיין לא יודע ולא מבין למה היא לא פנתה אלינו, זה פחות חשוב. עכשיו אנחנו יודעים ועכשיו יש לנו אפשרות לחזק אחד את השני ולהתגבר ביחד על הקשיים.
כאשר מוציאים לאוורר את בגדי הקייץ או החורף, ניתן "לראות" שפה ושם נותרו כתמים, יובש, עש, יציאה מן המודה, בגד ש"לא עולה עלי"…. אם רק אוציא לאיוורור לא אוכל לראות זאת בחושך, יותר חשוב מהאיוורור הוא "חשיפה לאור יום".
אין זו ביקורת על המאמר הנהדר הזה, כמו נכתב על הבת שלי, אלא מיקוד בביטוי "אור השמש מחטא כל"…
חיליק
תודה חיליק!