מצאתי את עצמי בתהליך בוררות, אני מול אדם אחר. התוצאה היתה ברורה מראש, שנינו ידענו כבר בתחילת התהליך כיצד זה יגמר. יתרה מזאת ה״כוח״ היה בידיים שלי. היתה לי האפשרות לקבל את מה שהייתי זקוק לו ובנוסף לגרום לרמות שונות של נזק לצד השני. בחרתי לצמצם את הנזק למינימום, אין לי שום עניין להכאיב לאחר.
הבירור החל, אמרתי את שלי והמתנתי. להפתעתי קרה דבר מוזר, האדם שמולי פתח את פיו ומשם יצאו קיתונות של רותחין. ישבתי המום והקשבתי לערימה של חצאי אמיתות ושקרים, עליי ועל אחרים.
כל המתרחש לא היה ברור לי. שנינו אנשים אינטליגנטים, לשנינו ברור מה תהיה התוצאה, לשנינו ברור שיש לי את האפשרות להחמיר את המצב עבורו. נמצאתי שוב מול בחירה; האם אני מגיב, נכנס לויכוח, עימות. האם אני משנה את החלטתי, גורם לו נזק, מלמד אותו לקח.
בחנתי את המצב קצת והבנתי שזה לגמרי שלו. זו בחירה שלו לפעול כך, זה מגיע מהנפש שלו והעומסים שלה. במקום שלי זה חסר חשיבות. הקשבתי ברוגע, לא הגבתי, וחיפשתי לראות האם יש משהו בתוכן של דבריו שאני יכול לקחת לעצמי, לתיקוני. לא שיניתי את החלטתי ונתתי לתהליך הבוררות למצות את עצמו.
כששאלו אותי אח״כ איך היה, עניתי שהיה איום ונורא ונפלא כאחד.
המקום הזה שאתה מול אחר ושומע חצאי אמיתות ושקרים, רואה את השני בשעתו הפחות יפה, הוא איום ונורא. היכולת שמצאתי בתוכי להיות במקום כזה, בנוכחות, ובלי להתערבב הוא פשוט נפלא.
המקום הזה שאתה מול אחר ושומע חצאי אמיתות ושקרים, רואה את השני בשעתו הפחות יפה, הוא איום ונורא.
כאשר רבנו נחמן מדבר על "קנאה", או קנאתו של האחר בך, דומה הדבר ל"האשמה" שמקורה אינו ברור לך ואין טעם להמשיך ולחפור בה, לאמר עליה שהיא בדותא, או חצי אמת, משל אתה שוקל את הפרטים במקום לעסוק ב"איך הגעתי למצב שיקנאו בי"? או איך הגעתי למצב שיטיחו בי אשמה… משם יבוא תיקון, מאותן קליפות רעות שכיסו את פרטיהן, אך התעופפו מול עיניך (בלשונו של נחמן – הנחש המעופף ונמלה בפיו"). אני מקווה בכל מצב שהבוררות אכן תביא את שניכם לידי שלווה ושלום.