ברוגז

ברוגז ברוגז לעולם, שולם שולם אף פעם.

חלק מהותי מהחיים שלנו יושב על המימד הבינאישי, תקשורת עם האחר. אנחנו רוכשים כלים ולומדים איך לתקשר עם האחר במהלך החיים מהילדות ועד הזקנה. חלק מהכלים נקיים וחלקם מניפולטיביים. אחד הכלים שפוגשים בדרך זה ״הברוגז״. כאשר אני רוצה משהו והאחר מסרב לתת לי, אני מתחיל במניפולצית הברוגז. אני מתנתק עד שהשני יתן לי את מבוקשי ואז אני אסכים לחזור.

הבעיה היא שחלק מהכלים שאני רוכש בילדות אני בטעות לוקח איתי לבגרות, גם אם הם עבדו וגם אם לא. בנוסף מה שעוד יותר מחמיר את הבעיה זה שאני מפעיל תחכום ויצירתיות כדי להסוות את האינפנטיליות: אני קורא לזה ״תיחום״ או ״שמירת מרחק עד שאני ארגע״, אני מסביר לעצמי הסברים מעולים למה עדיף לי ללא האחר בחיי, וכיוצא בזה.

לפעמים אני באמת צריך מרחק, אז איך יודעים אם זה תיחום או ברוגז? התשובה היא בהסתכלות פנימה. בכנות וביושר לב, האם יש לי ציפיה מהאחר? אם אני מחכה למשהו שהאחר יעשה זה ברוגז, אם אני מחכה למשהו שיזוז אצלי, זה תיחום.

ומה עושים כשהאחר בחר להיות ברוגז איתי? מה אם זה מאוד מאוד מפריע לי?התשובה היא ששוב צריך להסתכל פנימה. הרי העומס הזה הוא של האחר ולא שלי, הריחוק בא ממנו לא ממני. אם אני לא מסוגל להתמודד עם הריחוק של האחר אז יש בי תלות וזה משהו שאני צריך לעבוד עליו. ואם אני כן מסוגל אז פשוט להמתין ולאותת לאחר שאתה מוכן לקרבה, עד שימצא הוא לנכון להתקרב.

2 תגובות

  1. חיליק

    ." כאשר אני רוצה משהו והאחר מסרב לתת לי, אני מתחיל במניפולצית הברוגז. אני מתנתק עד שהשני יתן לי את מבוקשי ואז אני אסכים לחזור."

    האם זה המקור היחידי לברוגז… זה מקור אחד ממקורות רבים. ה"ברוגזים" שהיו לי בחיים נבעו משקרים של שותפי תפקיד. ויש עוד מקורות רבים להצמתת קשרים חברתיים…

    1. חיליק היקר, ״שקרים של שותפי תפקיד״ זה בדיוק אותו דבר, במקרה הזה אני רוצה מהאחר שינהג בי בהוגנות.
      ב-״שקרים של שותפי תפקיד״ יש שיפוטיות. האם האחר חף מעומסים? האם הוא חף מהפרות?
      הציווי הוא ״ואהבת לרעך כמוך״. האם כשאני תופס את עצמי משקר לעצמי, אני בוחר בברוגז עם עצמי? או שאולי אני בוחר בסליחה לעצמי וקבלת עצמי כמפר. ומה לגבי האחר?
      ״הצמתת קשרים חברתיים״ הוא עצם העניין פה. האם הצמתת קשרים חברתיים שייך למרחב המהות או למרחב העומס?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *