השבוע ראיתי את הסרט "ג'קי". הסרט מתאר את התנהלותה של ג'קי קנדי בימים שלאחר רצח בעלה הנשיא JFK. חוץ מנטלי פורטמן המדהימה, הסרט היה קצת ארוך מידי, מדכא, ואיטי לטעמי אבל בעשר דקות האחרונות היה קטע שהדהים אותי, ואנסה לתאר אותו כאן בפניכם.
ג'קי כאשה קתולית הדוקה מדברת עם כומר מבוגר ושואלת אותו מה היא עשתה שמגיע לה לאבד שני ילדים קטנים ואת בעלה. הכומר אומר לה בערך כך:
"חייתי חיים ארוכים ומבורכים ועדיין כל ערב כשאני נכנס לישון אני שואל את עצמי האם זה כל מה שיש? אנחנו כל הזמן מחפשים תשובה למשמעות החיים וזה בלתי נמנע להגיע למסקנה שאין משמעות. ואז יש שתי אפשרויות, או להתאבד או לקום בבוקר ולהמשיך. ואלוהים בחסדו המופלא סידר את זה ככה שזה יהיה מספיק טוב".
אני ראיתי את זה על המסך והייתי המום. רציתי לקום ולצעוק בקולנוע "אתם השתגעתם".
יוצרי הסרט, בסרט שלא ברור מהו, היסטורי, דוקומנטרי, בטעות נגעו בנקודה הכי מהותית בחיים, שאלת השאלות. ואז הציעו תשובה ופספסו לגמרי. נתנו תשובה מייאשת, תשובה נוראית, וותרנית, שסוגרת כל אפשרות לחיפוש נוסף. תשובה שדור שלם של אנשים בכל העולם מחזיקים בה וסובלים מכך.
אם פותחים את העיניים ומסתכלים סביב ניתן בקלות לראות הרבה אנשים שכן מצאו משמעות, שכן מצאו דרך שרותמת את כישוריהם ומביאה יופי לעולם. אותם אנשים לא שונים במאום ממני או ממך. אין שום סיבה להניח שלהם יש משמעות, ייעוד, תכלית, ולי או לך אין. זה שהם מצאו מה תכליתם ואנחנו עוד לא מצאנו או רק מתחילים לגרד את ההבנה מהי תכליתנו, לא אומר שלא נמצא ושלא נגיע להבנה מספקת של תכלית שתביא לנו אושר ושמחה לחיים. כל מה שצריך זה להמשיך לשאול, לא לוותר, לחפש רמזים, לנסות דברים.
אני כבר קבלתי מספיק רמזים כדי להבין שבתכלית שלי יש כתיבה. מה נראה לך שיכול להיות בשלך?