לפני מספר שנים במסגרת תהליך ראיון עבודה שלחו אותי ל״מבחני אישיות״ באחד המכונים בתל אביב. נזכרתי בזה השבוע כי הבן שלי נשלח למבחן דומה במסגרת תהליך הקבלה לעתודה. אחד התרגילים היה ב״דינמיקה קבוצתית״. בקשו מאיתנו לעבוד ביחד, לבנות משהו, אני לא זוכר את הפרטים אבל אני זוכר בבירור את השיחה שהתנהלה אחר כך. המנחה עבר אחד אחד ובקש מאיתנו לדרג בין אחת לעשר את הביצוע שלנו בתרגיל ולהסביר. הראשון אמר שהוא נותן לעצמו ארבע מתוך עשר כי כך וכך, השני אמר שהוא נותן לעצמו שלוש מתוך עשר כי כך וכך. גם מי שלדעתי תפקד הכי טוב בקבוצה נתן לעצמו רק שש, ואני לא הבנתי מה קורה פה. כשהגיע תורי אמרתי בהתחכמות טיפוסית משהו בסגנון: "כנראה שאתם עברתם איזושהי הכנה או הדרכה איך לענות אבל אני בחיים לא אתן לעצמי ציון שלוש או ארבע. אני אתן לעצמי תשע כי השתתפתי ותרמתי וכמובן שיש מקום לשיפור״. אני לא יודע אם זו היתה תשובה טובה או לא. כן התקבלתי לעבודה, אז כנראה זה היה בסדר.
כבר אז שמתי לב שלפעמים יש לאנשים, ולי בכללם, נטיה להמעיט בערך הדברים שהם עושים.
כשקורה לי משהו טוב, כשאני עושה משהו נכון, לפעמים כששואלים אותי אני נוטה להמעיט, אני עונה משפטים כמו: ״כן זה במקרה, במזל״, ״לא התכוונתי ויצא לי״, ״כן אבל שבוע שעבר בדיוק אותו מקרה, לא פעלתי נכון״, ״שבוע הבא זה בוודאי לא יקרה שוב״.
את הנטיה להגזים כולנו מכירים, לצערינו זה מאוד שכיח, המקום של לקחת קרדיט על דברים שלא באמת קרו הוא לא מקום יפה. אבל גם הנטיה להחסיר קיימת ולדעתי היא חמורה באותה מידה. כשאני מצליח, אז אני מצליח. כשאני מתאמן ורוכש יכולת והיא באה לידי ביטוי בהתנהגות שלי זה נפלא. כשזה קורה ואני מגמד את זה, מייחס את זה למקריות, לא נותן מקום להתפתחות שלי, אני למעשה גודע את הענף שאני יושב עליו, חוסם את המקום האמוני שלי ביכולת שלי להתפתח ולהשתפר, וזה ממש ממש לא לעניין.
האם גם אתם לפעמים נוטים להמעיט בהישגים שלכם?