הופעה

הייתי השבוע בהופעה של חנן בן ארי שארח את ישי ריבו. שני הזמרים מוכרים לי אבל זו הפעם הראשונה שראיתי אותם בהופעה חיה.
אני לא אדם של מוזיקה, אני לא מנגן בשום כלי (למרות שאי פעם ביסודי למדתי אורגנית) וגם לשיר אני לא ממש יודע לכן מה שאתאר עכשיו חדש לי. אולי לא באמת חדש אבל שמתי לב אליו יותר עכשיו.

יש משהו במוזיקה שפותח את הלב. יש משהו בחוויה הזאת של זמר, להקה, קהל, הופעה, שמגביר את הפתיחה של הלב ברמות. ישנה אנרגיה מיוחדת שנוצרת. יש נגיעה בקדושה.
אל ההופעה הגעתי במצב לא טוב. הייתי עייף מאוד פיזית, הייתי מותש שכלית ורגשית מאירועי השבוע החולף בבית ובעבודה. עברה בי מחשבה אולי לא ללכת בכלל להופעה, לוותר. כבר לפני ההופעה, בשלב ההתכנסות, התחילה תנועה. כשהחלה ההופעה כל העמוס והתפל נעלם, התמלאתי בשמחה ואנרגיה.

ישנה גם ״סכנה״ בפתיחת הלב. אל ההופעה הוזמן ילד בן 12, חולה סרטן, במסגרת ״משאלת לב״, שהיתה לו משאלה לשיר את ״אלוף העולם״ עם חנן בן ארי. הכל היה מאורגן לכך אבל הילד נפטר ימים ספורים לפני ההופעה. אל הבמה עלו שני אחיו הקטנים ואמו שקמו מהשבעה כדי להגשים את משאלתו עבורו. אין מילים לתאר את עוצמת הרגשות. לא נותרה עין אחת יבשה בקהל ובלהקה.
כשהלב פתוח מרגישים בעוצמה. זה בסדר גמור. גם להרגיש עצב וחמלה בעוצמה זה נפלא. גם לבכות זה נפלא. אין פה באמת ״סכנה״. הסכנה היחידה בעיניי היא בסגירת הלב, בבריחה מרגשות.

חנן בן ארי בהיותו זמר מחונן, הרגיש את הקהל, ולמרות שזה היה השיר האחרון המתכונן לאותו ערב בחר להוסיף עוד שיר אחד. ״אנחנו לא יכולים לשלוח אתכם ככה הביתה״ היו מילותיו.
זה בסדר גמור להרגיש עצב ולהרגיש אותו בעוצמה, אבל אסור להישאר עם העצב, צריך למצוא דרך לצאת ממנו ולהמשיך הלאה.

כל כך הרבה התרגשות והתפעלות והכל בהופעה אחת, בורכנו!