הבת שלי משתתפת גם השנה בשיעורי יהל״ם. בניגוד לשנים קודמות שבהן המפגש נעשה בזמן הלימודים, השנה המפגשים נעשים לאחר שעות הלימודים וזה יותר קשה. מה עוד שהשנה היא עברה לחטיבה, ורף העומס הלימודי עולה.
השנה התחילה ולאחר מספר שבועות הבת שלי הודיעה שברצונה לפרוש. היא העלתה מגוון טענות: זה קשה, זה לא כיף, זה כמו שיעור רגיל, יש לי עומס בלימודים. בקיצור סלט של סיבות.
לי כהורה יש פה מורכבות, הרגשתי לא בנוח. מצד אחד אני מאמין שההשתתפות תתרום לה, מצד שני אני מאמין שאנשים צריכים לעשות רק מה שעושה להם טוב, ואם לא טוב לה בשיעורי יהל״ם היא צריכה לפרוש.
זה לא פעם ראשונה שאני מוצא את עצמי במצב כזה של בלבול. הפעם בחרתי להסתכל על המצב מכיוון קצת אחר. אני למדתי על עצמי לבחון את הקושי ולחפש את השיעור, לזהות את המקום שמאפשר לי התפתחות, אולי משהו דומה יכול לעבוד גם פה.
אז שוחחתי עם הבת שלי וניסיתי להבין איפה הקושי שלה. איפה בין שלל הסיבות שהיא נתנה והסיפורים שהיא מספרת מתחבא השיעור שלה. דיברתי גם עם הצוות של יהל״ם וזה הוסיף ותרם להבנה.
מצויד בהבנה שלי של מה השיעור שלה ואיך ההשתתפות במפגשים הם המקום שיאפשר לה התפתחות וגדילה, התחיל השיעור שלי כהורה. איך אני כהורה יכול לעזור לה להסתכל מעבר לקושי, לראות את השיעור ולבחור בהתפתחות. לזהות מקום של קושי ולהפוך אותו למקום של גדילה.
חזרתי לבת שלי ודיברנו עוד קצת והחלטנו ביחד איך ממשיכים.
זה היה שבוע מאוד מעניין ולא קל. אני לא יודע כמה הצלחתי, אבל ללא ספק למדתי משהו על עצמי ועליה. אני גם יודע שהיא הקשיבה ומתי שהוא בהמשך החיים זה יהיה לה שימושי.