בתחילת יולי קבלתי לנהל צוות ומוצר פנימי של החברה. שבוע שעבר טסתי לשבוע של פגישות עם הרבה מהלקוחות השונים של המוצר. לכל לקוח יש את הזווית שלו, את התחום שמעניין אותו, ומאוד רציתי להגיע לפגישות כש״אני בעניינים״. היה די ברור לי שהמשימה לא אפשרית. מועד הטיסה נקבע מראש, הזמן הנתון קצוב, והיכולת שלי לקלוט חומר חדש מוגבלת.
לפני הטיסה ריכזתי מאמץ, שעות רבות עם חבריי לקבוצה, הסברים, הדרכות, ניסיון לקלוט ולהבין. ביום הטיסה הבנתי את מקומי, ידעתי מה אני מבין ומה לא, עם מי מהלקוחות אני ״מכוסה״ ועם מי לא. נוצרה לי הזדמנות לנסות מקום מעניין של ״לא יודע״.
לאורך הקריירה המקצועית, ובמחשבה נוספת גם במסגרת האישית ,התרגלתי למקום של ״אמור לדעת״. אני נשאל שאלות בעבודה ואני אמור לדעת לענות תשובה, בשביל זה משלמים לי כסף. אני פוגש מצבים בחיים האישים שקשורים למשפחתי, לאשתי, ילדיי, הוריי, ואחיי ואני נדרש להיות זה שאמור לדעת מה לעשות.
להבנתי במקום האישי המדויק שלי זה נכון. אני אמור לדעת, אבל לא בהכרח עכשיו ולא בהכרח מראש. החיים המקצועיים והאישיים מחייבים לעשות בחירות, וכדי לעשות בחירות נכונות דרוש ידע, כדי להשיג ידע צריך לדעת לשאול שאלות, וכדי לשאול שאלות צריך לדעת להודות בחוסר ידע. נדרשת היכולת לקבל את עצמי כאדם שמבין שאינו מביו ורוצה להבין. שני הדברים נדרשים, ההבנה שלא מבין והרצון ללמוד.
חמוש בהבנה הזאת יצאתי לשבוע של פגישות, האמת היה תענוג. ארבעה ימים רצופים, בכל יום למעלה מחמש פגישות שונות לחלוטין. בחלק מהמקרים ידעתי על מה מדובר, בחלק הבנתי חלקית, ובחלק מהמקרים אמרתי ישר ולעניין ״מצטער אני עוד לא יודע, אני מבטיח לשאול, ללמוד, ולהחזיר לכם תשובה״. היה משהו מאוד משחרר במקום הזה שבו אני מודה במוגבלות שלי וזה מתקבל בהבנה מלאה. היה ממש מפתיע לראות את זה, להרגיש את זה, למרות שאם קצת חושבים על זה, זה לגמרי הגיוני. כולנו באותה סירה, לכולנו יש דברים שאנחנו פשוט עוד לא יודעים.
בשנים האחרונות אני מתרגל למקום שיש לי שאלות באמת חשובות, מהותיות, שאני עוד לא יודע מה התשובה עליהן. בניגוד לשאלות שנשאלתי בעבודה, לשאלות המהותיות שלי אני לא בטוח מתי אמצא תשובה, ואם בכלל אמצא תשובה, ולמרות זאת אני עדיין שואל את השאלות ולא מפסיק לחפש את התשובות.
האם אתם אוהבים לשאול שאלות? האם אתם ״בסדר״ אם הידיעה שלא תמיד תהיה לכם תשובה? האם אתם לא מוותרים על החיפוש?
