החיים הם מקום של לימוד והתפתחות. בעמוד זה אשתף סיפורים קצרים של חוויות אמיתיות שמהם למדתי והתפתחתי. אשמח אם תשתפו אותי במה אתם למדתם.
 
מיידנק

מיידנק

לפני קצת יותר משנתיים השתתפתי במסע לפולין. הצטרפתי עם הבנים שלי לקבוצה מטעם התיכון. המסע הזה שינה בי משהו, אני מרגיש את השינוי הזה בעוצמה הולכת וגדלה בשבוע של ״יום הזיכרון לשואה והגבורה״. במהלך המסע ולאחריו כתבתי הרבה למגירה, הגיע הזמן לשתף משהו.
את המסע ערכנו בקבוצות שונות, אני וכל אחד מבניי בקבוצה אחרת, מידי פעם, באתרים שונים, ובטקסים במחנות היינו נפגשים. לפעמים מנופפים לשלום מרחוק ולפעמים בחיבוק של חיזוק.
באחד הימים של המסע הגענו למחנה מיידנק. המדריך של הקבוצה שלי בחר להעביר לנו את מיידנק דרך תיאורים מהספר ״התקווה לחיים״ של ניצולת השואה הלינה בירנבאום. בתחילת המסלול המדריך הקריא את תיאורה של הלינה, אז ילדה, של הדרך מתחנת הרכבת למחנה בשלג, יחפה, בכותנת בד. אנחנו עברנו את אותו מסלול, בעקבותה, ביום קר ובהיר מכוסים היטב במעילים אך עדיין מרגישים את הקור.
בהמשך הגענו לקומפלקס המקלחות. למבנה שני חלקים מקלחת אמיתית ותא גזים. הסלקציה בוצעה ברחבה, הכשירים נשלחו למקלחת ומשם לעבודה והלא כשירים לתא הגזים, כאמור שני חלקים סמוכים של אותו מבנה. המדריך הקריא לנו מהספר את רגעיהם האחרונים של הלינה ואמה ביחד. כשהופרדו אמה של הלינה הבינה מה הולך לקרות, היא חיבקה את הלינה ואמרה לה נפגש לאחר המקלחת. האמא נרצחה וזו היתה הפעם האחרונה שהלינה ראתה אותה.
כשהמדריך סיים להקריא בעוד אני מעכל, לא מעכל את הסיפור, התקרבה אלינו הקבוצה של הבן שלי. התחבקנו והוא אמר לי, אבא אנחנו נכנסים, נפגש אחרי המקלחת. הוצפתי רגשות, הרגשתי משותק, לא יכולתי לזוז והתקשיתי לשחרר את החיבוק. באותם רגעים הרגשתי את הלינה, התחברתי. גם עכשיו כשאני כותב את הדברים יותר משנתיים אחרי, אני מוצף, והדמעות זולגות.
ההורים שלי נולדו שניהם בארץ, ההורים שלהם ברחו מפולין לפני השואה. הם ניצלו אבל רבים מבני משפחתם, שכניהם ומכריהם נרצחו. אצלנו בבית לא דברו על השואה, ואני מעולם לא התחברתי. ידעתי במה מדובר, הכרתי את הפרטים, אבל שמרתי על ריחוק, סרבתי להתחבר, פחדתי. לפני שנתיים הצטרפתי למסע כי הבנתי שהגיע הזמן להתחבר. מאז למדתי המון ופגשתי סיפורים שלא הכרתי: גיסתו של סבי, דודה ריבה, ניצולת שואה שעברה הכל. סבתי שמעולם לא פגשתי, שעלתה עם משפחתו של סבי ואיבדה כמעט את כל משפחתה שנשארה בפולין. שכנים שלי, ילידי הולנד, ניצולי שואה. ועוד סיפורים רבים.
יש לי עוד חוויות שעברתי ותיעדתי. עדיין אני מתקשה מאוד אפילו לגשת לקבצים, כשאני מצליח, אני קורא רק חלקים ובוכה. אני מקווה שעם הזמן יהיה לי את הכוח לשתף עוד. לפני שבוע אמרנו בהגדה ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״. אני חושב היום שבכל שנה ושנה חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא היה במיידנק.
יש לי רק דבר אחד לבקש מכם הקוראים: אל תברחו, תתחברו, תתגברו על הפחד. תתפסו את ההזדמנות כל עוד אפשר, זה ישנה אתכם, ישנה לטובה, וזה חשוב.

One comment

  1. אילן הרן

    משפחתי ניצלה מהשואה כי הם עלו לישראל בשנת 1905. יש לי גם סבתא אחת שנולדה בארץ, הורי נולדו בארץ וכולנו ניצולי שואה.
    אלה שקוראים להם בטעות ניצולי שואה הם שורדי שואה, אנחנו ניצולי השואה.
    וכניצול שואה אני חייב להתחבר.
    האם קשה ???
    הכי קשה בעולם !!!
    אני אישית ברחתי מהחיבור הזה למעלה מ- 60 שנה, אבל כשעשיתי אותו זו היתה "קפיצת ראש" פנימה לשואה.
    וללמוד מה עשו הגרמנים המרצחים ועוזריהם משאר העמים הוא לימוד חובה למי שרוצה להבין את מהות נוכחותנו בארץ – בעיקר ביום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל.
    הקושי הגדול נמצא המילים "עוזריהם משאר העמים…" אוקראינים, פולנים, ליטאים, הונגרים , לטבים, אסטונים, הולנדים, צרפתים, בלגים ועוד ועוד וגם הבריטים והערבים כפי שיכלו. נכון – לא כולם, ועל כן יש לנו את מושג "חסידי אומות עולם".
    איך לתפקד מתוך דיוק ולא מתוך הפרנויה ?
    שאלה נפלאה.
    את התשובה ניתן לחלץ רק מתוך החיבור לשואה ….
    בהצלחה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *