לפני מספר שבועות קבלתי טלפון מפתיע מחבר מילדות שיוצא לנו לדבר ולהיפגש אחת לכמה שנים. החבר מספר לי שנפתחה קבוצת ווטסאפ של כל השבט מתנועת הנוער, מנסים לאתר את כל החברים, ומתכננים גם מפגש; והוא מצא את הטלפון שלי ומזמין אותי להצטרף.
לקבוצת הווטסאפ הצטרפתי אבל לגבי המפגש היססתי. מיד לאחר הלמודים די התנתקתי מכל החבורה, יצאתי לדרך משלי בלי להביט לאחור ועברו מאז 25 שנה לפחות. כשאני מסתכל על התקופה ההיא שלפני יותר מ-25 שנה, בנוסף להרבה מאוד רגעים משמחים של חברות וכייף אני נזכר גם בלא מעט רגעים שלא כל כך היו טובים. אהבות ילדות נכזבות, רגעים של מבוכה חברתית, רגעים של בדידות, ואפילו רגעים של ממש הצקות על סף ההתעללות.
מסיבה שלא ברורה לי כלל, כשאני חושב על מפגש מחודש דווקא הזיכרונות השליליים נותנים את קולם בתוקף, מזכירים לי את כל הרע שהיה ומזהירים אותי להתרחק. ״למה לפתוח פצעים ישנים, אתה כבר לא שם, מה לך ולתקופה ההיא״. השכל מבין שאני לא מי שהייתי אז אני כבר לגמרי אחר, והם מן הסתם גם כן כבר אנשים אחרים לגמרי, אבל הלב הוא נאחז במה שנאחז ומסרב להסכים.
ככל שעבר הזמן והתקרב תאריך המפגש היה ברור לי שאני מגיע. הגיע הזמן להשאיר את כל השלילי מאחורי, להראות ללב שיש מקום להחליף את הרגשות הישנים בחדשים.
המפגש התקיים בשבוע שעבר, הגעתי ונכנסתי לאירוע חמוש בידיעה שאני והם כבר לגמרי אחרים, והיה פשוט מעולה, מרגש, ומהנה. כמו שתיארתי לעצמי האנשים ברובם הם כבר לא אותם אנשים; מבחינה חיצונית תווי ההיכר של רובם נשמרו, היו שמנים שנהיו רזים, ורזים שנהיו שמנים, יפים נהיו פחות יפים, ופחות יפים נהיו יפים. את חלקם זיהיתי מיד, חלקם הזכירו לי מי הם, ואת חלקם ממש לא זכרתי. מבחינת האישיות בודדים נשארו כמו שהיו, ילדים. רובם כבר אחרים לגמרי, כמוני הם הקימו משפחה, עשו קריירה, והתקדמו בחיים.
דיברתי עם רובם, הצטלמתי, התעדכנתי, והעליתי זיכרונות. המעניין ובכלל לא מפתיע, שכל הזיכרונות היו טובים, חוויות שהזכירו לי וחוויות שנזכרתי בעצמי של רגעים טובים. אפילו כשהוקרן סרט לזכרו של חבר שלנו שנהרג בלבנון ולא זכה לגדול כמונו, למרות העצב והלכלוכית בעין, נזכרתי איזה בנאדם מדהים הוא היה והודיתי על שזכיתי להכיר אותו.
במהלך הערב הרגשתי איך הלב הולך ומתמלא. הרגשתי את הלב מפנה את כל אותם היאחזויות בישן, בכואב, בפוגע; ומתמלא בטוב של אז ושל היום. נסעתי חזרה הביתה באחת בלילה עם חיוך גדול ואושר פנימי. אני לא חושב שמשהו ישתנה, לא נראה לי שפתאום אני אחדש קשר עם מי מהאנשים. היה טוב לצעוד במשעול הזיכרונות ועכשיו טוב לחזור לכאן ועכשיו להמשך החיים האמיתיים. בכל מקרה בהחלט היה חשוב וכדאי להשתתף.
אז מה אני לוקח מכל זה? את ההבנה של הלב. איך הלב יכול להיאחז, לסרב, ולא להסכים. ואיך השכל יכול לפתות אותו לשחרר ולהיפתח. לפתוח את הלב זה אפשרי, וזה כדאי.
האם גם הלב שלכם נאחז? האם גם אתם רוצים לשחרר?
