החלטתי לסיים פרויקט בעבודה לפני סוף השנה האזרחית. הבחירה הייתה שלי בלבד, לא הייתה התחייבות למישהו מעליי, או למישהו חיצוני, זה היה אך ורק רצון שלי. יצאתי לדרך, עבדתי מספר ימים עד מאוחר, השקעתי הרבה שעות, מעבר לשעות העבודה הרגילות. לאורך הדרך עלו קשיים והיה נראה שזה לא הולך להסתיים בזמן אבל לא וויתרתי. בשלב מסוים החלטתי שזה יותר מידי ועצרתי. החלטתי שזה יחכה לשנה האזרחית הבאה.
אין לי קושי לעבוד הרבה, כשאני בוחר לטרוח ולעבוד שעות נוספות אני עושה זאת ללא בעיה. גם בדברים פרטיים וגם בדברים שקשורים לעבודה. אני לא זקוק להרבה שעות שינה ואם נדרש לוותר קצת, אני מסוגל לכך. הבעיה מתחילה כאשר נוצר מתח נפשי.
במקרה הזה כבר התחיל מתח. התחלתי לדאוג מה יקרה אם לא אספיק. התחלתי לחשוש שמא אעשה טעויות ואז העבודה תמשך גם לשעות סוף השבוע שלא היו חלק מהבחירה שלי לטרחה. התחלתי להיות קצר רוח ביחס שלי לאנשים שעובדים איתי. התחלתי להתנהג בצורה שרק יוצרת עוד מתח והרגשה לא נעימה ולא תורמת כלל ליעילות שלי.
בנקודה הזאת הבנתי שחציתי את הגבול. עברתי ממקום של מאמץ מרוכז ועבודה ממוקדת מטרה למצב של מתח. החלטתי שצריך לעצור. הרי אני זה שבחר את לוח הזמנים ואני גם יכול לשנות אותו.
הגבול הזה, העדין, הוא חשוב מאין כמוהו. כשהתחלתי לכתוב החלטתי לפרסם סיפור אחד כל שבוע. היו תקופות שהיה קל מאוד לעמוד בהחלטה, היה לי זמן, והיה לי שפע נושאים לכתוב עליהם, היו גם שבועות שכתבתי יותר מסיפור אחד ופרסמתי רק אחד ושמרתי את השאר ל"ימים קשים". היו גם תקופות שזה היה קשה, קרו דברים בעבודה או במשפחה שדרשו את תשומת ליבי ולא התאפשר לי לכתוב. בתקפות הללו התחלתי להרגיש מתח, ולקח לי זמן להבין ולהפנים שבסך הכול זו בחירה שלי. אני לא בעל טור בעיתון, אין לי עורך שמכתיב לי לוח זמנים, אני לא חייב בשום צורה לפרסם בדיוק פעם בשבוע. שחררתי את המקום הזה וויתרתי על המתח.
אנחנו משתמשים הרבה במילה ״לחץ״. בכוונה בחרתי להשתמש במילה ״מתח״ כי יש צורך בהפרדה. אנשים משתמשים בביטוי: ״אני מתפקד טוב/רע תחת לחץ״ וצריך להבין במה מדובר. אם הכוונה בלחץ ל: מיקוד, בהירות במשימות, לוח זמנים מצומצם, או ריבוי משימות, אז לדעתי זה בסדר גמור. אם הכוונה ל: חוסר מיקוד, חוסר בהירות, לו״ז בלתי אפשרי, או יותר מידי משימות, זה כבר משהו אחר, זה כבר ממש לא טוב. כאמור הגבול הוא עדין, המקום שבו אני עובר ממצב של יעילות למצב של מתח נפשי, לרוב זה ענין של הרגשה. אני לא מאמין שמתח זה טוב, אני לא מאמין שאפשר לעבוד ביעילות במצב של מתח, ולאורך זמן מתח זה כבר מסוכן. חשוב לי לזהות מתי אני עובר מלחץ ״טוב״ ללחץ ״לא טוב״ והשימוש במילים שונות מקל על יצירת תיחום והפרדה.
חמוש בהבנה הזאת יצאתי לבחון מה בסביבת העבודה שלי יוצר מתח. הסתכלתי על יעדים, רבעוניים ושנתיים. כשהיעדים הם מציאותיים וכשיש הבנה שמדובר בתכנון ויש פתיחות לשינויי כשהמציאות משתנה אז יעדים זה דבר נפלא שעוזר ביצירת מיקוד. כשיעדים זה דבר קשוח שמשמש כשוט מאיים מעל הראש שלי זה כבר מתח.
הסתכלתי גם על רשימת התקלות/בקשות שינוי (בשפה המקצועית bugs/feature request) למוצר שאנחנו מפתחים. יש לנו רשימה של כמה מאות כאלה שצברנו לאורך השנים, ונדרשות אלפי שעות פיתוח לתקן את כולם. למזלנו הגדול הרבה מהם בוודאי כבר לא רלוונטיים והרבה מהם הם ללא משמעות (בשפה המקצועית nice to have). ההבנה שלי בנושא זה היא שלהשאיר את כולם פתוחים יוצר הרגשה של מתח ולסגור את כל אלה שאומנם הייתי רוצה לתקן אבל אין לי דרך מעשית למצוא את המשאבים לתקן יוצר רוגע ומיקוד.
נכון, לא תמיד הדברים בידיים שלי; בסביבת העבודה יש מנהלים ולקוחות, ובסביבה הפרטית יש משפחה וחברים. אבל לא חסר מקרים שבהם הדברים הם כן בידיים שלי ואני זה שיוצר מתח מיותר לעצמי ולאחרים, במכוון וללא כוונה, ממש שלא לצורך.
האם אתם יודעים לזהות את הגבול? האם אתם משתדלים לנקות את המיותר בסביבתכם שיוצר מתח?
לחברי היקר, שי רז,
ומשעה שנפרשו המילים ונחתמו נותר הקורא רק עמן מבלי לראות את הכותב, הוא והמילים בלבד, מתוך שנכתב ומתוך שהחסיר.
מתוך שנכתב ישאל מדוע נבחרו מילים אלו ומתוך שהחסיר יבקש להשלים.
אנתרופולוגים המתארים case study לפי שיטת התצפית המשתתפת ( participant observation ) יבקשו לפרוש את העובדות העיקריות וגם אלו הנראות כטפלות להבנת האירוע.
קורא/מבקר עשוי למצוא בעובדות הטפלות בסיס נוסף להבנת האירוע, למרות ש"הצופה המשתתף" לא עשה שימוש בעובדות הטפלות מתוך שלא ייחס להן השפעה על האירוע. העלאת העובדות הטפלות היא סוג של אמת מקצועית המבקשת לפרוש את כל היריעה, גם אם לחלקיה בשלב הניתוח אין "כח מסביר".
ולכן case study נראה כמו שהוא נראה. רחב יריעה המנסה להכיל את רבוא המציאויות בו.
לתאר פרויקט ולכתוב שעצם העיסוק בו גרם ל"לחץ/מתח", לא יביא קורא להבנת המציאות של הכותב ולכן ימצא עצמו מתחבט במסקנות של הכותב עצמו. במיוחד השימוש במושג העלום "לחץ".
אני זוכר כאשר הייתי מדריך בצבא פנה אלינו מפקד הקורס ובקש לא ללחוץ על עופר (שם בדוי) לא לבקש ממנו דבר, לא להטריד אותו משום שהוא "לחוץ".
עם יד על הלב, לא הכרתי את המושג הזה. מה זה "לחוץ" ולמה מפקד הקורס נותן לגיטימציה להיותו של עופר "לחוץ". באותם זמנים שאלתי: "למה אני לא יכול להשתמש בלוקסוס הזה שיפטור אותי מעשיה/שיפוט/ביקורת"?
להיות בלחץ נראה לי אז כפריבילגיה שאדם מרשה לעצמו להציגה כ"אמת", אך אני, מעבר למילים, בז לה !!! מה היא אותה חולשה (כך קראתי לזה אז) שאנו מבקשים להפיגה באמצעות ההכרזה "אני לחוץ תעזבו אותי". האם זו חולשת הגוף? חולשת הדעת? פינוק? חינוך קלוקל? ילדותיות? אי-התאמה? לקות רגשית?
ומאותם ימים נמנעתי לעשות שימוש במושג לחץ.
אמנם היו לי מצבים בהם תבעתי מעצמי לעמוד במשימות מורכבות, ארוכות, תובעניות, בארץ ובניכר, בסכנה ובסיכון, בפגיעה במשפחה ובחברים, אך לא השתמשתי כלל במושג "לחץ" ולא הסתתרתי אחריו. תחת זו עשיתי שימוש במושגים אחרים כמו: סקרנות, שמחה, תובנה, השתאות, חגיגה, פליאה, ברכה, אינטלקט, ניסיון, כיף, חברות, עם אמונה הולכת וגוברת של הנפלא ממני. לא אני עומד במרכז, לא כוחותי, לא יכולותי, סבלנותי, לא אורך שעות העבודה שלי… לא אני עומד במרכז ההתרחשות, אלא "אנחנו" ומשכך, יכולתי לצלוח את כל ה"לחצים" מבלי להכריז על עצמי כ"לחוץ".
ה"אנחנו" הפך לסימן ההיכר שלי בעבודות צוות. בין שהקמתי את רשת פוינטר כדי להלחם ברשת איתוראן, בין שלימדתי בשלושה מוסדות חינוך (אוניברסיטה, מכללה, תיכון) והייתי אמור לבדוק אלפי עבודות בשנה, בין שהקמתי רשת קמעונאית בת 300 חנויות, בין שבשנתיים יזמתי והקמתי חברה שבנתה 550 כיתות עבור הקרן הקיימת ובין שאני מבלה את עיתותי בבישול לנכדי, בבייביסיטינג, בציור, בכתיבה, בלימוד תורה, בלימוד גמרא, בלימודי חשיבה הכרתית, במקהלה העירונית, בארגון לתת, בהתנדבויות שונות… אינני בלחץ!!!
אני נהנה ושמח לשמח, שמח ללמד, שמח לתת.
אני מבקש לשקף לך, שי רז יקר, שב case study- שלך חסרה לי תחושת השמחה (לכאורה פרט טפל) אינני מבקש לנתח אותך, אלא את שכתבת ואת שהחסרת. בהנחה ששיקוף זה יתמוך ברצונך להציג תמונה מלאה יותר (שהרי דיווחת על-פה על ההתלהבות שלך ועל השמחה בכניסתך לפרוייקט) יהא שכרי בשמחתך.
חיליק
תלמיד חשיבה הכרתית
תודה חיליק!
כל אחד מאיתנו נמצא במדרגתו, לכל אחד מאיתנו הכישורים המולדים שלו והיכולות שפיתח.
אני מסכים איתך שהמילה ׳לחץ׳ הינה עלומה ויש לה משמעויות של עומס, מהות, ותפל.
על מנת להשתמש בכוח המילים בחרתי במילה ׳מתח׳ לתאר את העומס. הכוונה במתח לסטרס (stress). יכול להיות שהמילה ׳מועקה׳ או ׳חרדה׳ יטיבו לתאר עומס.
הרפואה המודרנית מכירה במושג ׳מתח׳ ויודעת להצביע על השלכותיו השליליות.
אתה מתאר חיים של עשיה ברוכה ולא ברור לי מתאורך האם מעולם לא חווית את אותו העומס של המתח (האם קרה שנדדה שנתך בעקבות עשיה זו או אחרת? אם כן בוודאות חווית), או האם חווית אך מעולם לא התלוננת על כך, או שחווית ונעזרת בכישורים ויכולות לתחם אותו.
אתה מתאר כלי של ׳אנחנו׳ ונראה שיש לך שם הבנה קיימת ומקיימת. אני איני מכיר עדיין כלי זה ויכול להיות שכדאי לי להכיר ולרכוש אותו…
בכל מקרה אשריך כי אני מאמין שיכולת תיחום העומס של המתח מביע ליעילות ועשיה.
שוב תודה על השיתוף והשיקוף.
שי יקר, תארת מצב שאני מכיר מצוין. הגבול הדק הזה שפתאום הופך מעבודה מדוייקת, מהירה ויעילה למצב שיש בו מתח. אני חושב שמה שמפריד בין שני המצבים שאתה מתאר הוא הוויה של מהות מול הוויה של עומס. כאשר הפרוייקט הופך מיצירתי להישרדותי. בעבודה מדוייקת, בה אנחנו יוצרים ובונים, כל עוד נישאר מחוברים למהות, עומסים לא ישפיעו – אפילו אם נעבוד הרבה שעות ונפתור הרבה בעיות ותקלות. כאשר עומס מצליח להשפיע, המערכת האישית מתחילה לצאת מאיזון, מגיעים עוד עומסים והאיזון מופר עוד יותר. אצלי זה קורה כאשר המיקוד שלי הולך לאחיזה בתוצאה. כאשר העבודה שלי מונחית אחיזה בתוצאה, אני כבר בעומס. ואז כל המימדים סובלים, בגופני זה מתבטא בכאבי ראש, שינה לא טובה, ברגשי אני הופך למהיר-חימה, וכו'
אצלי אין שמחה במקום כזה. אני בעומס.
השמחה באה כשמהערכת מחוברת למהות.
תודה גדולה על כך שאתה משתף אותנו ומאפשר לנו ללמוד ממך.
תודה רבה דורון!
העלית פה נקודה חשובה של אחיזה בתוצאה.
כשיצאתי לדרך שחררתי אחיזה, היה ברור לי שאולי לא אספיק. יכול להיות שבדרך, בשלב מסוים התחלתי להאחז, רציתי יותר ויותר להספיק. ויכול להיות שמשם באמת התחיל העומס.