אני לא זוכר מתי פגשתי לראשונה את הרעיון של עץ החלטות, או יותר נכון שימוש בעץ החלטות על מנת לבצע בחירה, אבל לאחרונה התחלתי לשים לב כמה אני משתמש ברעיון הזה ולא ממש בחכמה.
העיקרון מאחורי עץ החלטות הוא פשוט, בכל צומת בחירה יש מספר אפשרויות. כל אפשרות מביאה לצומת בחירה שגם בה יש מספר אפשרויות. האפשרויות לרוב אינן החלטיות, הן הסתברותיות, או מבוססות על השערות. המטרה היא לבצע את הבחירה הראשונית על סמך פריסת כל המתרחשים העתידיים כמו שאני רואה אותם היום.
דוגמאות קטנה מהחיים, הכנה לשיחה קריטית עם מישהו. אני אגיד לו א' ואז הוא יענה ב' או ג'. אם הוא יענה ב' אז אגיד לו כך ואם הוא יענה ג' אז אומר לו אחרת. וכך הלאה וכך הלאה. ניסיון לנהל שיחה עם אדם אחר שלא בנוכחתו. בתרגיל הזה אני גם מגלם את עצמי וגם את האחר. דרך ההיכרות המצומצמת שלי את האחר אני מנסה לחזות מה יהיו תשובתו ולהיות מוכן לכל תרחיש אפשרי.
מוכר לכם?
לרוב זה פשוט לא עובד. התהליך עצמו של לנסות לפרוס עץ החלטות בראש הוא פשוט מתיש. אני מוצא את עצמי שוכב במיטה ולא נרדם, מנגן בראשי תסריטים שחוזרים במעגלים מה אני אגיד ומה האחר יענה ללא סוף. בסופו של דבר כשהשיחה מגיעה במציאות, האחר בצורה מפתיעה וחצופה עונה דברים אחרים ולא פועל לפי התסריט שהכנתי עבורו.
יש גם דוגמאות מהעולם העסקי, האם לקחת הסכם מסוים או לחכות להסכם אחר, כמה זמן לחכות? אם אחכה X זמן ויקרה Y, אז כן או לא. האם למכור מניה כזאת או אחרת. האם לקבל תפקיד בעבודה שהציעו לי או לסרב.
שפע של דוגמאות שעליהם אני מפעיל את אותו מודל של עץ החלטות, כי זה מה שלמדתי לעשות. ובמקרים שהם קצת יותר מסובכים, אני מוצא את עצמי שוקע בסחרחורת של אפשרויות בלי יכולת לקבל החלטה.
הבעיה העיקרית שאני רואה פה היא התעסקות במחוזות הדמיון. הדבר היחיד שקיים במציאות היא הבחירה הראשונה, וגם היא מצומצמת לאפשרויות שאני רואה (יש כאלה שאני לא רואה עדיין). כל מה שמעבר לזה שייך לדמיון, אין לי באמת יכולת לדעת מה יהיה בעתיד. כשנמצאים במחוזות הדמיון קל מאוד ללכת לאיבוד.
אז מה עושים?
מסתכלים אך ורק על הבחירה הראשונה. מחפשים רגש נאמנות לבחירה; למי מהאפשרויות אני מרגיש יכולת לנאמנות. ואז בוחרים ונשארים נאמנים לבחירה לאורך זמן בחירה שאני מגדיר מראש.
ומה לגבי העתיד?
נותנים למציאות להציג עצמה בפניי. כשנדרש מבצעים בחירה נוספת. בכל פעם בחירה אחת!
