השתתפתי בקורס מנהיגות, היה מאוד מעניין, למדתי דברים על עצמי, חלקם חדשים וחלקם כבר הכרתי. נושא אחד שעלה לדיון מאוד הפתיע אותי. אולי לא הנושא עצמו הוא שהפתיע אלא העוצמה שבו הוא עלה.
דיברנו על מיהו מנהיג ומה תכונות המנהיג ואז מישהו אמר את המילה ׳מנהל׳. מיד התעורר ויכוח, האם מנהל הוא בהכרח גם מנהיג, ליתר דיוק האם נדרש ממנהל להיות מנהיג.
להבנתי מנהל הוא אדם שהנהלת החברה בחרה להיות מנהיג. אם יש לו את היכולות הנדרשות זו כבר שאלה אחרת. מה שהתחבא מאחורי הבלבול הוא מה שהפתיע אותי. מישהו זרק לאוויר אמירה ״עבורי מנהל טוב זה מישהו שלא מפריע לי״. זה התחבר לי למשפט ששמעתי כבר בעבר אפילו באמירה יותר קיצונית: ״המקסימום שאני יכול לצפות מהמנהל שלי זה שהוא לא יפריע לי״. זו אמירה שבדרך כלל מגיעה מאנשים יותר ותיקים, בעלי ניסיון, וכשאני מביע תמיהה לרוב ההסבר הניתן הוא: ״אני כבר מאוד מנוסה, אני מסתדר בעצמי, אין שום דבר שאני באמת צריך ממנהל״. בעיניי זה די תירוץ, זה ״דיסוננס קוגניטיבי״, הסבר שאני מסביר לעצמי מול תופעה לו הגיונית שאני חווה.
כשאני מסתכל על שורת האנשים שהיו מנהלים שלי בעבר, אני יכול בהחלט להזדהות. חוויתי גם מנהלים שלא היו להם יכולות של מנהיג, וחוויתי מנהלים שלהרגשתי הם לא ראו אותי כאדם אלא כאמצעי להשגת מטרה. באותם מקרים החוויה שלי היתה שטובתי לא ממש עמדה מול עיניו של אותו מנהל.
מאז הקורס אני לא מפסיק לחשוב על תפקיד של מנהל, מה הופך אדם למנהל טוב, ומה הופך אדם למנהל רע?
הבנה ראשונה: במקום האמוני שלי, כשאני חווה מנהל ׳רע׳ למעשה אני פוגש בקושי מול אדם אחר או מול מתרחש. קושי שמכוון זרקור על יכולת שחסרה לי וכדאי לי להתפתח ולרכוש. נכון לא תמיד אני רואה את זה ככה ולפעמים אני מבין את זה רק בדיעבד, ועד שזה קורה אני באמת חווה מנהל רע.
הבנה שניה: זה שניתן להסתכל על מנהל ׳רע׳ כמאתגר לא הופך את זה לדבר טוב או רצוי. אני ממש לא רוצה להיות כזה וקשה לי לראות מנהלים כאלה בארגון שבו אני נמצא.
קראתי ספרים על סוגים שונים של מנהלים ואיך תכונות ניהול שונות מתאימות למצבים שונים. שמעתי על מחקרים שהיסו להבין מה אנשים מחפשים במנהל. אני חושב שלמרות שלכל אחד יש דעה משלו ניתן למצוא מכנה משותף ולהגדיר מאפיינים כלליים למנהל טוב, אני מאמין שמידע כזה הוא שימושי.
נקודת המבט שאני בוחר להתמקד בה היא המתח. אני מאמין שסביבת העבודה צריכה להיות כזאת שלא יוצרת מתח. מנקודת המבט הזו מנהל טוב הוא מנהל שרואה את האנשים, מנהל שמנסה להבין מה הגורמים שיוצרים מתח אצל כל אחד ואחד מהאנשים שהוא מנהל ועוזר להם להבין ולהשתחרר מאותו מתח. זה המנהל שאני רוצה להיות.
אני מדבר הרבה עם חברים וקולגות. אני מנסה לראות האם הגדרת התפקיד שניתנה לי והציפיות של הממונים עליי מסתדרים עם הרצונות שלי, נראה לי שכן. אני גם מנסה לראות איך הארגון שבו אני נמצא יכול לקבל את הרעיונות שלי, בינתיים בהצלחה מאוד חלקית.
מאמר מגרה מאד. אשמח לדבר אתך, פנים אל פנים, אם יימצא לנו זמן. עסקתי בזה שנים רבות ואף כתבתי תיזה על ניהול בסקטה דתית… ואף הרחקתי נדוד עד מצריים כדי לגלות מרכיבי-נהייה אחר מנהיגים מיוחדים.
אחד האלמנטים המרכזיים היה לפצח את גורמי "הנהייה" אחר מנהיג/מפקד/מנהל/שיח'/בוס
במקום לדבר על מנהיגות מצאתי עצמי מדבר על מונהגים והלגיטימציות שהם נותנים לסמכות מעליהם.
נדבר על כך… זה מזכיר לי אגב ויכוח בין שני ענקים שהלכו לעולמם והיו מורים שלי בשנות השבעים… פרופ' יונתן שפירא שהתרכז ב"אליטה" ופרופ' אשר אריאן התרכז ב"העם הבוחר"… מה שמעניין הוא שאי אפשר לדבר על מושג אחד מבלי לתת משמעות גם למי שמשלים אותו.
אם לשוב לחשיבה הכרתית, נבין שהדיוק מחייב לראות את כל המערכה.
בהערכה
חיליק