ראש השנה

לפני שנה בדיוק כתבתי על חגי תשרי, אז נחשו מה, גם השנה לקראת ראש השנה הלך והתגבר הקושי והפעם זה הגיע ממש בהתחלה… אני לא תמים, אני יודע שזה הולך להגיע אז אני מתכונן כמיטב יכולתי. בעבר זה היה קשור למשפחתיות של החג, להיות מוקף לתקופה ארוכה בקרובי משפחה, היה עבורי מתכון למתח. עבדתי על זה מספר שנים ועכשיו בתחום המשפחתיות הכל טוב.
השנה הסתכלתי יותר על המקום האישי שלי אל מול החג.
מהלימוד ההתפתחותי שלי ב׳חשיבה הכרתית׳ אני רואה ולומד שבמקום האמוני ראש השנה זה מקום של הזדמנות. ישנה מערכת שלמה שבאה לעזור לי לתכנן את השנה הבאה. לסמן לעצמי את המקום בו אני רוצה להתפתח, לקבל סיוע ולצאת לדרך. אבל יש משהו שחוסם אותי מלקבל את המקום הזה ואני מרגיש שהמקור לכך הוא העבר.
בסביבה הדתית שבה גדלתי עבורי ראש השנה היה חג הפחד. זה מתחיל בחודש הסליחות ואז בימים הנוראים. וכשמגיעים לתפילת ״נתנה תוקף״ אז ממש רועד הפופיק. וזכורות לי גם אמירות מסוג ״מי שישן בראש השנה ישן מזלו בכל השנה״. זה המקום שאומרים לילד ״אם לא תאכל אז יבוא שוטר״, אז הנה עכשיו הגיע ראש השנה ובא השוטר. אתה עומד לדין, עוברים על כל הדברים הרעים שעשית בשנה האחרונה והגיע הזמן לשלם את החשבון.
המקום הזה הוא דוחה בעיניי, המקום שפונה לרגש הכי ראשוני של פחד ומנסה להפעיל אותי ממנו. זה מקום שמנסה להביא לחיזוק ממחליש, מקום פרימיטיבי. נכון, אף אחד לא פונה אליי או בא אליי בדרישות כמו בעבר, אבל אני רואה ושומע את זה מסביבי וכעס עולה. וכנראה בעוצמה חזקה שמאפילה על היכולת שלי לראות את הטוב.
אז השנה אני בוחר להתפתח בכיוון של רוחב לב. להגדיל את המרחב שמקבל אהבה עבורי ועבור אחרים. לאפשר לעצמי להניח מאחורי את כל כעסי העבר ולהשאיר את ה״ילד״ מאחור. אני עוד לא יודע ממש איך לעשות את זה אבל הולך להיות מעניין ללמוד…