רצועה ורודה

נקרעה לי הרצועה של השעון. זה שעון פשוט, מודד צעדים ודופק שהזמנתי מסין. רצועה חדשה עולה 2$ אבל לוקח חודש עד שזה מגיע ארצה ומה עושים בינתיים? נזכרתי שלפני שנה הזמנתי שעון זהה לאמא שלי וגם הזמנתי עבורה רצועה בצבע אדום. בפועל הגיעה רצועה בצבע ורוד זרחני שלא התאימה לכלום ונשארה מיותמת. אז בקשתי מאמא שלי את הרצועה והתחלתי ללכת איתה.

מיד קבלתי שלל תגובות; זה לא יפה, זה לא מתאים, מה יחשבו עליך?
חשבתי על זה והחלטתי שזה ממש לא מעניין אותי. אני לא רוצה לחכות, חשוב לי ללכת עם השעון, לא אכפת לי איך הוא נראה, ועוד יותר לא חשוב לי מה אחרים חושבים עליי.

חשבתי על כמות האנרגיה שמתבזבזת מידי יום ביומו בעולם על המחשבה מה אחרים חושבים עליי. כמה אנרגיה בזבזתי אני בחיים שלי במחוזות הדימיון של מה אחרים חושבים עליי. אני קורה לזה ״מחוזות הדימיון״ כי אין לי באמת דרך לדעת מה אחרים חושבים בכלל ומה הם חושבים עליי בפרט. כל דרך לנסות ולנחש שייכת למימד הדימיון.

מגיל קטן אנחנו לומדים תלות באחר, תלות באישורו של האחר. תינוק שנולד זקוק לאחר לצרכיו הבסיסיים, אין פה שאלה. את הילדים מגדלים לקבל אישורים, ילדים מחפשים לקבל אישור, אם זה בדמות ציון במבחן או מילה טובה. וכך גם בתור מבוגרים אנחנו נשארים עם אותם התניות מילדות לקבל אישור מאחר.

בחשיבה הכרתית ימימה מלמדת אותנו ש-״יש צורך ברגש חיוני לקיום״, אך עם זאת ״יש לי את כל הדרוש לתת רגש חיוני לקיומי״. הוכח כבר במחקרים שתינוקות ובמיוחד פגים זקוקים למגע, העדר רגש חיוני יכול לפגוע משמעותית בהתפתחותם. אני מאמין שגם אני כמבוגר צריך רגש חיוני לקיומי, אני זקוק לאישור לקיומי. כמו כן אני מאמין שאני מסוגל לתת לעצמי את הרגש הזה. אני נדרש לקבל את עצמי, עם כל החוזקות שלי ועם כל החולשות שלי, עם היתרונות ועם החסרונות. קבלתי את עצמי היא כל רגש הקיום שאני זקוק לו.

אני רחוק מלהיות מושלם, ובהרבה דברים שאני עושה אני כן מחפש אישורים כאלה או אחרים. אבל כשזה מגיע ללכת עם רצועת שעון בצבע ורוד, ממש לא אכפת לי מה אחרים יחשבו עליי.