השבוע אברי גלעד התבטא בתכנית הבוקר בצורה שלדעתי היתה אומללה. מה שהפתיע אותי היתה דווקא תגובה שראיתי באחד הפידים; ״איך הוא תלמיד של ימימה ומדבר ככה״. זה הזכיר לי אמירות ששמעתי גם בעבר בסגנון ״איך הוא עושה דבר כזה, והוא עוד דתי״. כבר מזמן הבנתי שעובדה שמישהו הוא דתי לא עושה אותו שונה בשום צורה מאדם לא דתי. הוא לא אוטומטית הופך לאדם מוסרי יותר או טוב יותר, ממש לא.
אני ׳תלמיד ימימה׳ לא תלמיד ישיר של ימימה אבל לומד ימימה, אז התחלתי לחשוב מה זה אומר ׳תלמיד ימימה׳. מה מאפיין תלמיד ימימה. מיד היה לי ברור שבדיוק כמו התווית של ׳אדם דתי׳ התווית של ׳תלמיד ימימה׳ לא מזכה את נושא התווית במוסריות גבוהה, טוב לב, או איזה שהם יכולות, ממש לא. אז מה כן?
בעיניי לימוד ימימה או ליתר דיוק לימוד ׳חשיבה הכרתית׳ זה לימוד של התפתחות עצמית, להיות תלמיד עבורי זו התחייבות אישית להתפתחות, ואם יש משהו אחד שמובטח, מניסיוני, זה נפילות.
נפילה זה חלק מתהליך לימוד, זה לא הכרחי אבל זה מאוד שכיח, זה חלק מלהיות אנושי, זה חלק מהחיים. החכמה היא לא ׳לא ליפול׳, החכמה היא לדעת לקום אחרי נפילה. ככל שעולים גבוה, הנפילה יותר כואבת, ועדיין צריך להיות מסוגלים לקום ולהמשיך הלאה. אין לי מושג אם אברי גלעד רואה באמירה שלו נפילה או לא. אם כן, אז בעיניי הוא בבירור ׳תלמיד ימימה׳, והמבחן האמיתי עדיין לפניו, איך הוא יקום מזה.
אני לומד כבר מספר שנים ואחת לכמה חודשים אני נופל. הנפילה כואבת, והתגובה האוטומטית היא שיפוט עצמי: ״איך אחרי תקופה של לימוד שוב אני נופל״ וזה מקשה עליי עוד יותר לקום. לפני שבוע חוויתי נפילה ומאז אני עובד על לקום. לא ממש עסוק בשיפוט עצמי, הפעם זה עבר לי מהר, אבל עדיין בתהליך קימה. לכן ההבנה של ׳מיהו תלמיד׳ באה לי ממש בתזמון מושלם. נפלתי, אז ללא ספק אני תלמיד.
רק נשאר לקום…
חיבור קצר ומדוייק.