מכירים את המשפט ״אתה יודע מה, תעשה מה שאתה רוצה״?
את המשפט הזה אני פוגש לעיתים בעבודה ובבית. השתלשלות האירועים היא דומה: יש משהו לעשות, אין הסכמה לגבי הפרטים, מתחיל ויכוח האם נכון ללכת בדרך א׳ או בדרך ב׳, לא מגיעים להסכמה, לפעמים כל צד חוזר על הטיעונים שלו שוב ושוב, לפעמים מגיעים גם טיעונים חדשים, ועדיין לא מגיעים להסכמה. ואז מגיע המשפט: ״אתה יודע מה, תעשה מה שאתה רוצה״.
העניין הוא שהמשפט הזה על פניו הוא לא ברור. לפעמים הכוונה מאחוריו היא: זה לא חשוב לי, אז בא נעשה מה שאתה מציע. ולפעמים הכוונה היא: זה מה שאתה רוצה ולא מה שאני רוצה, ואוי ואבוי לך אם תתעלם מדעתי ותעשה מה שאתה רוצה.
בנוסף שמתי לב שבחלק מהמקרים לצד השני אין באמת הצעה חלופית, אין לו איזה דרך ב׳ להציע, ובעצם ההצעה הנגדית היא להמנע מפעולה. במקרים רבים לא מתוך אי הסכמה בצורך בפעולה אלא רק מכיוון שאין לו הבנה איך ניתן לבצע אותה.
אני יודע על עצמי שאני מעדיף לפעול מתוך הסכמה. כשאני נפגש במשפט הזה אני נכנס לחוסר נוחות, במיוחד כשלא ברור לי לגמרי באיזו גירסה של המשפט מדובר (שזה רוב המקרים). לרוב הנטיה שלי היא עצירה, להימנע מעשיה. ואני לא חושב שזה מדויק.
אנחנו נפשות פועלות ושונות ומטבע הדברים לא תמיד ניתן להגיע להסכמה. לא תמיד ניתן להבין את כוונתו של השני, לפעמים הוא בעצמו לא יודע עדיין מה כוונתו. לכן לדעתי הדרך היחידה לדעתי להתמודד עם המשפט הזה היא מילולית – ״תעשה מה שאתה רוצה״. יש לך הבנה איך משהו יכול להתבצע, לך עם האמת הפנימית שלך, ואם טעית אז טעית, שא באחריות ותמשיך הלאה.
תודה שי אני כיר כל כך טוב את המשפט הזה.
שנים רבות הנטייה האוטומטית למשמע המשפט היתה ליסוג ולא לעשות את רצוני, שמא ארגיש ואאכזב את הצד השני. כמובן שנשארתי תמיד עם טעם מר וכעס בלב.
בזמן האחרון, כשאני שומע את המשפט "תעשה מה שאתה רוצה" אני עוצר את השיחה/ויכוח ולוקח לעצמי זמן כדי לבדוק את הרצון שלי. זה יכול להיות שעה ולפעמים גם יומיים.
אם מצאתי שהרצון שלי לא נקי אז אני מבין שטעיתי ומשנה את ההחלטה.
אבל אם הרצון נקי, אני נוהג לפיו, למרות שברוב המקרים זו פעולה שמזמינה עוד התנגדות וכעס מהצד השני.
לפעמים זה מצליח, ואז אני פועל כרצוני אבל ללא טעם מר, אלא בנחישות ובשמחה.
תעשה מה שאתה רוצה
משפט תלוי קונטקסט.
שי רמז על שתי אפשרויות, שבבסיסן אני הוא מעניק המשמעות לסיטואציה חברתית.
אינני מבקש להכניע את בן שיחי, אלא להביאו אלי, אל מחשבותי, אל העובדות שאני מכיר, אל נסיוני, כדי ששנינו יחד נתמוך בצעד זה או אחר, בעמדה, ברעיון.. שניים תמיד טובים מן האחד. אך קיימת סכנה שאפעל אך ורק על פי הכשר חיצוני לרצוני: האחר, הזולת, העובד, האישה… עד כדי סטייה חברתית שאחפש "מכשירים" במקומות לא ראויים.
דרך כלל גם לי משפט כזה עלול גם להביס אותי, משל לא הצלחתי להביא את האחר לידי הבנה והסכמה, עתים אף לזניחת הרעיון, העמדה, המעשה, משום שלא היה לי פרטנר… בשני המקרים הללו אני חש אי נוחות כמו שי בדיוק.
גם יכולה להיות אפשרות שאעצור ואתהה מדוע מותיר לי האחר את זכות העשיה לפי רצוני. אם אחשוד בו, הרי שנפלתי לתוך "שמץ מינהו", מצב שאני מתרחק ממנו כנרתע ממכוות-אש, ואם אחפש סיבה חיובית למשפט הנדון, ניתן לפטור אותו כביטוי לכך שהאחר סומך עלי ולכן עלי לנהוג משנה זהירות כאחראי על המעשה שנעשה על פי רצוני, חידוד הזהירות והדיוק מתאימים יותר מאשר הביטוי "אין לי פרטנר" או "לא קבלתי הכשר חיצוני לעשייה לפי רצוני". אם לסכם, המשמעות שאני יכול להעניק למשפט עשויה מצד אחד לקדם אותי ואת זולתי, אך אם נוקטים בשתי הגישות הראשונות, הן עלולות להסיג אותי לאחור.
אשמח לדון בזה על פה עם שי ודורון.
מאמר חשוב.