לבחור את השיעור

חבר טוב שלי לא מדבר איתי כבר שבועיים. למה אתם שואלים? זאת לא השאלה הנכונה.

אני לא יודע אם זו באמת השאלה שאתם שואלים, אני לא רוצה להכניס לכם מילים לפה, אבל זו בהחלט השאלה שאני שאלתי. ובעקבות השאלה הסתחררתי במחשבות שעות על גבי שעות ללא תועלת, עד שירדה לי ההבנה שזו לא השאלה הנכונה.
בחוויה שלי השאלה ״למה״ לקחה אותי למקומות של תחושת צדק, למקומות של אשמה, וכמובן אם יש אשמה אז יש גם קורבן, ובכל המקומות האלה קיים דבר אחד בלבד, עומס!

נתיב אחר שאפשר לקחת (ותאמינו לי שלקחתי) זה אמפתיה. הבנה שגם האחר חווה קשיים, גם לאחר יש מטען, יש לו עומסים, יש לו מקומות להתפתח… הכל טוב ויפה אבל גם זה לא מוביל לשום מקום. אין לי יכולת ואין לי רשות לתקן את האחר. בסופו של דבר הקושי של האחר הוא שלו, לתיקונו. וטוב שכך.
כן, זה קו מחשבה שעוזר לצאת מהעומס, זה עוזר לפתוח מרחב לראיה והתקרבות. זה הרבה יותר טוב מלהיות בהאשמה (עצמית או של האחר), אבל עדיין זה לא מספיק.

אז עם מה נשארנו? עם המציאות. יש מתרחש. ומה עושים? מחפשים את השיעור.
פה כבר יש כמה שיעורים אפשריים לבחור מהם; שיעור בדחיה, שיעור בתלות, שיעור בשמירת המרחב האישי, שיעור בלא לפלוש למרחב האישי של האחר, שיעור בקשב, שיעור בדיבור, שיעור בהמתנה.
זה נראה כאילו יש אינסוף אפשרויות אבל לא, יש מספר בודד של שיעורים ונדרשת בחירה.

אחד הטיעונים שחוזר על עצמו אצלי וגם אצל חברים ללימוד הוא ״אני לא יודע / רואה / מבין מה השיעור״. אני לומד לראות שזו פשוט מלכודת! הטיעון כשלעצמו כטיעון הוא ״נפלא״, הוא מאפשר ספק, הוא מאפשר להישאר במקום ולא לעשות כלום.
מקור כוחו ההרסני של של הטיעון הזה מבוסס באמת: יש מספר שיעורים ונדרשת בחירה. המקום השקרי הוא שיש רק בחירה אחת נכונה. ועד שלא אדע מהי הבחירה הנכונה עדיף להימנע מלפעול.
הדבר שבאמת יפה, שכל שיעור שאבחר יהיה נכון! עצם הבחירה בשיעור, שבאה מרצון להתפתח, כבר שמה אותי במסלול הנכון.

אני את השיעור שלי בחרתי. עכשיו תורכם…