אני כותב! אני מפנה את הזמן (זמן פנוי לא קיים, זמן מפנים), לפחות כמה שעות בשבוע, יושב וכותב.
לפעמים ברור לי מה יהיה הנושא, הסיפור מסתובב בראש מספר ימים, מתבשל על אש קטנה, וכל מה שנותר זה ל׳מזוג׳ אותו אל הנייר (צג המחשב). לפעמים זה לא כך ואני יושב ושובר את הראש על מה לכתוב, מחכה להשראה. לפעמים אני מפרסם ולפעמים אני מהסס ושומר במגירה (תיקיה).
לא תמיד זה היה כך, למעשה התחלתי לכתוב רק לאחרונה והתהליך היה ממש מקסים בעיניי.
זה התחיל כששמתי לב שקורים לי דברים מעניינים שאני לומד מהם וכשאני משתף עם אחרים מה שלמדתי, זה מעניין אותם וגם הם לומדים משהו. התחלתי לכתוב סיפורים קצרים ולשתף בקבוצות ווטסאפ, וגם שם קרה אותו הדבר. חברים הציעו לי לשתף בפייסבוק, אבל בשבילי זה היה כבר יותר מידי.
אני ביישן מטבעי, לא שש להציע את מרכולתי בחוץ לעיני כל, ופייסבוק ממש הפחיד אותי. קנאתי בכל אותם האנשים שמעלים כל דבר קטן כגדול לפייסבוק. ואני פשוט פחדתי ללחוץ על הלחצן ׳פרסם׳.
אני לא יודע להצביע ממה פחדתי. האם זה ממה שיחשבו עליי, מהתגובות, האם יאהבו או ישנאו. או מזה שבכלל לא תהיה תגובה. זה לא באמת משנה, פשוט פחדתי.
אני יודע שחלק מכם יחשבו על מה הוא מדבר? כולה פייסבוק. אבל חלק אחר גם קיים והוא יחשוב ואללה נכון, מאיפה היה לו את האומץ.
אז זהו שזה לקח זמן. בהתחלה פרסמתי בכל מיני מקומות ׳בטוחים׳. כאלה שמוכרים רק לאנשים כמוני או כאלה שברור לי שאף אחד כמעט לא מכיר, וזה ׳עבר בשלום׳. הסתכלתי על אחרים שכותבים ומתפתחים, עזרתי אומץ, ושיתפתי סיפור קצר בקבוצה סגורה בפייסבוק. לבסוף לאחר מספר שבועות כבר שיתפתי פוסט פתוח (בשלב זה מדובר היה ׳רק׳ ב-5 דקות של היסוס מסביב ללחצן ׳פרסם׳).
היום יש לי כבר דף בפייסבוק (@shay.raz.writer) ואתר (https://lictov.org) ואני כבר מבין שמעבר לכתיבה יש עוד הרבה דברים קשורים שצריך לטפל בהם כמו צירוף תמונות, פרסום, תחזוקה, ועוד. ועדיין גם היום ללחוץ ׳פרסם׳ לוקח לי כמה שניות.
זה היה תהליך שמורכב משלבים, בכל שלב חסימה שהייתי צריך לפרוץ. ובמרכז כל חסימה מאבק בין רצון מהותי לנתינה, רצון לשתף מתוך כוונה להיטיב למול רצון קטן להישאר אנונימי, חושש, מהסס, מוגן, ולא מחוייב.
ועכשיו, וכנראה גם בעתיד, אני עדיין בתהליך. יש דברים נוספים שאני רוצה לעשות, שלבים נוספים שאני רוצה לעבור, חסימות נוספות לפרוץ ומאבקים נוספים שאני חווה ועוד אחווה בעתיד. האמת מפעם לפעם זה נהיה קל יותר. למדתי להכיר את עצמי, לזהות את החסימה עוד לפני שהיא מגיעה, להכיר בזה שכמו שבעבר התגברתי, כנראה גם הפעם התגבר.
אז אם אתם מבינים על מה אני מדבר, וגם אתם רוצים לעשות משהו, אם זה כתיבה או משהו אחר, ואתם נתקלים בחסימות, תכתבו לי, פה או בפרטי, אשמח לעזור.
חבר שלח לי את הציטוט הבא. נראה לי מתאים לתחושות שלי ומשתף אתכם.
״לפעמים אי אפשר לאדם להרים את עצמו מתוך קטנותו ושפלותו, אלא על ידי כתיבה של מחשבותיו ותחושותיו, לגבי ההתמודדויות והנסיונות שלו. הכתיבה לא רק שהיא מבטאת את רחשי הלב, היא גם מתקנת את הפגמים הפנימיים שנוצרים בגלל הנטיות החומריות״