השבוע טיילנו בנחל טביה שבאזור ערד. ירדנו מרחוב נוף בערד לעבר הנחל וממש לפני החיבור לנחל עצמו, אחד מחברי הקבוצה דרך בטעות על קן של צרעות מזרחיות.
נחיל צרעות עלה לאוויר והחל לתקוף אותנו. ברחנו בצרחות היסטריות לכל עבר, מנופפים בידינו כמשוגעים, תוך כדי שאנחנו מנסים להוריד את הצרעות אחד מהשני. מהצד זה בטח היה מחזה מאוד סוריאליסטי.
לאחר מספר דקות כשהתרחקנו לאזור מבטחים והצרעות חדלו מהמרדף עצרנו לבדוק את המצב. מתוך שלוש משפחות רק המשפחה שלנו נעקצה. הבן חטף עקיצה, הבת שתיים, ואשתי חטפה ארבע עקיצות; אחת ביד ושלוש בראש.
לאשתי יכולת מדהימה של עמידה בכאבים! אפשר היה לראות שהיא ממש סובלת אבל היא לא אמרה כלום ולא התלוננה. סיימנו את המסלול, אומנם בצורה מואצת, והיא התמידה בשקט ועוצמה.
זה קרה ביום הראשון של טיול שתוכנן לשלושה ימים. כמובן שלא ויתרנו והמשכנו את הטיול כמתוכנן.
הדבר המדהים שקרה הוא שאשתי אמרה לנו: "מזל גדול שאני זו שחטפה את העקיצות ולא מישהו אחר. מישהו אחר לא היה מסוגל לעמוד בזה, והטיול היה נגמר לגמרי אחרת". כולנו הסכמנו איתה שזה באמת נכון.