ראיה

ביום שישי בבוקר נסעתי לאסוף את בני מהתחנה המרכזית. בדרך חזרה הביתה חציתי צומת כאשר מימיני הגיח רכב במהירות גבוהה. לא ראיתי אותו בזמן, לא הספקתי לבלום והנה תאונה. לכולם שלום חוץ מפגיעה בכלי הרכב. ביום חמישי בבוקר, קצת פחות משבוע מאז התאונה, יצאתי ברוורס בחניה בביתי, לא הסתכלתי, לא ראיתי ופגעתי ברכבה של אשתי (רכב חלופי לתאונה הקודמת, חדש עם פחות מ-200 ק״מ) שוב נזק לשני הרכבים, והפעם גם כאב פיזי מסוים בגב התחתון שנמשך כמה ימים.
מה לעזאזל קורה פה. שנים שכבר לא הייתי חלק מתאונת דרכים, ועכשיו שתיים, ובאותו שבוע. אני לא מאמין במקריות, יש פה מסר עבורי, שיעור שאני לא רואה.
אני מרגיש שמדובר בשיעור בראיה. חלק ניכר מהלימוד ההכרתי הוא פתיחת ראיה. המקור למרבית הסיפורים שאני כותב הוא פתיחת ראיה. הסתכלות על המקרים היומיומיים וראיה מעבר למסך הטריוויה חיפוש המתרחש והשיעור.
בשבועות / חודשים האחרונים יש לי תחושה שאבדה לי במקצת היכולת הזאת. אני כבר לא תמיד רואה את הסיפורים אבל אני יודע שהם שם. גם כשאני רואה, הכתיבה לא באה לי מייד ובקלות כמו בעבר, ישנם דברים אחרים שדורשים את תשומת ליבי או שאני מתפתה לעשות אותם במקום לכתוב. יש בי תחושה של געגוע והיתרון בגעגוע זה לדעת שהדבר אפשרי. היה לי את זה בעבר, סביר מאוד שיהיה לי את זה שוב בעתיד.
בינתיים אני משתדל לנהוג כמה שפחות, למה להתגרות בגורל. ועיקר העשייה היא בפתיחת מרחב לראיה. לחכות בצורה פעילה לדברים שיציגו עצמם בפניי. אולי זה מתרחש מעניין שטומן בחובו סיפור, ואולי זה כיוון חדש של עשיה והתפתחות.