כשהייתי נער לפני הרבה שנים קניתי לחברה שלי שרשרת מכסף ליום ההולדת. הגשתי לה את המתנה והצעתי לענוד לה את השרשרת על צווארה והיא סרבה ולקחה את השרשרת בקופסתה. אני מנחש שהיא, היום יותר מ-30 שנה אחרי, לא זוכרת מזה כלום אבל אני כן. למה? כי זה השיעור הכי מוקדם שאני זוכר בדחייה, ולא סתם בדחייה אלא בדחייה מול נתינה.
אני בטוח שהנושא של דחייה מוכר לכולם, כל אחד חווה בחייו דחייה כזו או אחרת. לי זה קשה במיוחד כשזה מגיע מהקרובים אליי, ובמיוחד במערכת המשפחתית הזוגית, או הילדים. כמה פעמים ניסיתם להסביר לילד שמה שאתם עושים זה באמת לטובתו ולא כתירוץ אלא ממקום אמיתי של נתינה, והילד מצידו מגיב בדחייה מוחלטת ובכעס.
דחייה יכולה להשאיר צלקת, דחייה יכולה להביא לכעס ומשם במקרים קיצוניים גם לשנאה.
אז מה עושים? מה עושים כדי להתמודד עם דחייה? מה עושים כדי לרפא צלקת מדחייה? איך נשארים בנתינה מול דחייה?
אני חושב שזה מתחיל מאיזה תסריט דמיוני שנמצא אצלי בראש. אני אתן לה את המתנה והיא תתלהב, אני אתן לילד עצה או אעשה משהו עבורו והוא יקבל את העניין בשמחה. המציאות היא שמתנה יכולה להתאים ויכולה גם לא להתאים, נתינה יכולה להתקבל ויכולה גם לא להתקבל. ברגע שמשהו לא קורה בדיוק כמו שדמיינתי או רציתי, תשומת הלב עוברת מהעיקר – הנתינה עצמה, אל המיותר – התפאורה של הנתינה, ואז הכל מתחרבש.
בקשה דומה מאוד לנתינה, גם בקשה יכולה להדחות. אותו סיפור בדיוק, לצד המתבקש זה יכול לא להתאים והבקשה לא תתקבל. כשם שאין לאחר חובה לקבל מתנה, אין עליו שום חובה להיענות לבקשה.
אז איך מתמודדים עם דחיה? משחררים את עולם הדמיון ומתחברים לעולם המציאות. מפסיקים עם הסרטים ונותנים למציאות להציג את עצמה. בזמן הנתינה או הבקשה מחזיקים מרחב פתוח, זוכרים את מקומו של האחר וזכותו המלאה לסרב, לא מנסים להכתיב תסריט דמיוני.
ומה עם צלקת? צלקת לא שייכת לעבר, היא שייכת להווה. יש תדר שעולה בהווה ואני משייך אותו לעבר. ברגע שאני בהווה לא נמצא באותו תדר, מבין את מקומי ולא חווה בכלל דחיה, ממילא שוב דבר עברי לא עולה והצלקת נעלמת מאליה.
אז איפה אני היום? כמו בכל דבר אחר, מנסה להתקדם, בהדרגה. הילדים כבר גדולים, יותר ויותר מממשים את זכותם המלאה לעשות מה בראש שלהם ומאפשרים לי להתאמן בקבלת המציאות.
איך תפיסת המציאות שלכם?
מה רצית להשיג במתנת שרשרת הכסף? קנית בכספך? בכסף הוריך? אחרים נתנו לה מתנות והיא קבלה? … יכול הייתי לשאול אין ספור שאלות לגבי ה-case שאתה מעלה, אך מאחר ואנו תלמידי חשיבה הכרתית המבקשים לתחום את אותם עומסים שצלקו בנו… לא הייתי קושר את זה לתפיסת "המציאות", ממקרה פעוט (בעיני), מקרה בו חסרים נתונים רבים, מקרה המוצג כאתנוגרפיה לקויה שרק שרידיה הארכיאולוגיים נותרו בך ככעס, חרון, אכזבה…. מה עשית עם שרשרת הכסף? למי סיפרת? את מי שיתפת? מאחר ואנחנו מבקשים לרשום אירועים עכשווייים ולא מתוך עיי-החורבות של הפסיכה והזיכרון, אשמח מאד לקרוא יומני שדות בהן גם אתה לוקח חלק בזמן אמת.
חיליק יקר, הפרטים אינם העיקר, התדר הוא העיקר. אין בכתיבתי משום ״יומני שדה״. הדברים בדרך כלל נכתבים בעקבות אירועים מההווה שאני בוחר לא לשתף את פרטיהם, אשר נושאים את אותו התדר.
נקודה אחת לדיוק, עומסים אינם נצלקים בנו ע״י אחרים. אנו אלה שצולקים את עצמנו בעצמנו.
היי שי, אם אתה משתף אותי בסיפור, עליך לשכנע אותי שהתוצאה הרגשית המצתלקת אצליך היא אכן פועל יוצא, תוצאה, תולדה של האירוע. אם אין קשר, אפשר לוותר על הסיפור.
יכול הייתי להתחיל שפעם הרגשת "דחיה", הפרטים לא מעניינים.. אותה דחיה נותרה בך כקולטת תדרי דחיה.. כמשפיעה על פרוש.. המציאות… כמפתח למשמעויות "דומות"
לכאורה… מכל מקום לא הבהרת כיצד באמצעות אותו אירוע מן העבר אתה "מתאמן" בהבנת המשמעות..
אין אני בא לנקב את הצגתך, אלא להצביע על קושי שלי בהבנת הקשר בין חלקי הדברים המוצגים.
חיליק יקר, גם אני לא העיקר. אל תנסה להבין אותי או את הסיפור. מונח לפניך סיפור הנושא עימו תדר. בחן את השתקפות התדר אצלך. נסה להבין אותך.
שי, לא מתוך קפדנות לשמה אני חוזר שוב ושוב על "הצפיה", או על "הסיפור" ה מ י ו ת ר י ם מבחינתי. מונח לפני סיפור שאינו נושא דחיה מבחינתי, משום העדר הפרטים. אנחנו שונים ואומרים שהפרטים לא חשובים. אם כך אפשר להתחיל באותה צלקת "דחיה" ללא הסיפור. מאחר ואנחנו עוסקים בחשיבה הכרתית, הרי שבעת היותנו ילדים סביר שתלינו את האשם ב"אחר". לא ראיתי אצלך את תליית האשם באחר הדוחה אותך. לא ראיתי את האימונים שלך בהתמודדות עם הדחיה לאורך השנים. אתה אכן כותב על "משהו" עסיסי מאד ומעניין מאד, אך דרך ההצגה לא "שכנעה" אותי שאתה מבין מה היא דחיה.. שרשרת כסף שלא רצתה לענוד… את זה אפשר להבין בשכל ישר, אך אצלך הצתלקה לה שריטה כל כך עמוקה, שגם היום אתה מתעסק בה. כגודל השריטה גודל הכאב. לא חשתי בכאב. דחיה אינה במשפחת השמחה והרינה, אלא במשפחת הקנאה, השנאה, הכאב… כאשר אתה כותב "אל תנסה להבין אותי או את הסיפור", אינני יכול לחוש בתדר שעליו אתה מדבר.
שי, הסיפור ששיתפת מוכר לי. לא הפרטים כמובן אבל התדרים שבו. גם אני מתאמן בנתינה אל מול דחייה בעיקר בבית ולפעמים גם במעגלים אחרים כמו עבודה וחברים.
בכל המקרים, רגש של אהבה מוביל אותי לרצון בנתינה. גיליתי שאם אני מצליח להיות נוכח מול תדר האהבה הפנימי שיש לי ופחות מרוכז במה שאני נותן (מתנה או עשייה) אני נעשה יציב יותר. היציבות הזו נותנת לי מין פשטות כזו בנתינה, ותדר האהבה מורגש. ואם לפעמים יש דחייה היא מתקבלת בדרמה קטנה יותר.
ועוד משהו לגבי זה, אם עולה עומס מהדחייה, אחרי שאני נרגע אני בודק איך אוכל לדייק יותר בפעם הבאה, כי נתינה נכונה היא במידתו של המקבל. ואולי לא דייקתי בנתינתי.
תודה דורון!